|
|
פרק רביעי • זהר ארגוב : הצליל הנכון 137 אותנטיות שנויה במחלוקת ארגוב אמר שלא המציא שום דבר חדש . סגנון השירה שלו לא היה פרי המצאה, אלא ביטוי טבעי של זרמי תרבות צולבים ששטפו דרך הזמר עצמו . החידוש שלו הסתכם בצימוד ובהתרה של סוגות מוזיקליות לא צפויות . הוא שאב את הצליל שלו מ“בית אבא“ ומן הפסקול של ילדותו בשיכון המזרח . הצליל שלו לא היה מזרחי מסורתי וגם לא מערבי רוקיסטי . הוא לא היה זמר עממי תימני וגם לא שר מוזיקה ים – תיכונית יוונית, צרפתית, או בסגנון סן רמו . הוא היה מתווך שביטא בקולו את כל אחת מהשפעות ילדותו . הוא תזמר את הזיקות ביניהן מתוך שליחות מודעת לעצמה לחשוף את המוזיקה הישראלית “האותנטית“ . כאשר עיתונאים וחוקרים ניסו לנתח את המוזיקה שלו לפי סוגות קיימות כלשהן, ולקטלג את הסגנון שלו כמזרחי, מערבי או תימני – מודרני — הוא התנגד לכך . “אף פעם לא ראיתי את המוזיקה שלי בתור מוזיקת שורשים . אני זמר בלי יומרות . אני לא הולך על שורשים . המטרה שלי היא שאנשים יידלקו על השירים שלי . ואני רוצה להגיד כאן שהקהל הישראלי הוא רגשני . הם אוהבים שירים שנכנסים להם ללב“ . [ 15 ] שלא במפתיע, לטענתו של א...
To the book |
|
|