על אודות הרצון להרוג את כולם ועל אודות הפחד שבא בעקבות הרצון

356 במוזיאונים, בתיאטרון, קראנו הרבה . כשהבנות היו קטנות, אבא שלהן סיפר להן סיפורים שבדה מלִבו . רצינו להגן עליהן מפני גסות החיים . אני חשבתי שבכוחה של אמנות להציל את הנפש . אבל היא לא הצילה . . . . . . בבניין שלנו גרה זקנה ערירית . היא מבקרת בכנסייה . פעם אחת היא עצרה אותי, אני חשבתי שהיא רוצה לחזק אותי והיא אמרה במין רשעות : 'תחשבי למה זה קרה לך . לילדים שלך . ' למה . . . במה חטאתי שהיא אמרה לי את המילים האלה ? היא בטח ביקשה מחילה, אני חושבת שהיא ביקשה מחילה אחר-כך . . . אני לא רימיתי אף אחד, לא בגדתי באיש . עשיתי שתי הפלות, אלה שני החטאים שלי . . . אני יודעת . . . אני נותנת כסף לנזקקים ברחוב לעתים קרובות, אמנם לא הרבה, כמה שאני יכולה . מאכילה ציפורים בחורף . . . לפגישה הבאה הן באו יחד - אימא ובת . האם אולי יש מי שרואה בהם גיבורים ? הם נלחמים למען רעיון, זה מסב להם אושר והם חושבים שאחרי מותם הם יגיעו לגן עדן . לא חוששים מהמוות . אני לא יודעת עליהם כלום : "הופק קלסתרון של אדם החשוד כמחבל . . . " - זה הכול . בשבילם אנחנו מטרות ירי, אף אחד לא הסביר להם שהילדה שלי היא לא מטרה, יש לה אימא...  To the book