על אודות הבדידות שדומה מאוד לאושר

342 לאהבה לא נחוץ בית מידות ! "עד שיכה הכפור," הייתי צוחקת . "את חסרת מעוף," אימא שלי הייתה נעלבת . היינו משפחה סובייטית רגילה : כוסמת או אטריות בחמאה לארוחת בוקר, תפוזים אחת לשנה - בראש השנה האזרחית . אני אפילו זוכרת את הריח שלהם . לא היום, אז . . . זה היה ריח של חיים אחרים . . . של חיים יפים . . . חופשת קיץ בים השחור . היינו נוסעים לחופים לא מוכרזים בסוצ'י, לנים כולם בחדר אחד בגודל תשעה מטרים . אבל היה לנו מקור לגאווה . . . מקור לגאווה גדולה . . . מקור לגאווה שימשו לנו ספרים אהובים, שהשגנו בדרך לא דרך, בפרוטקציה גדולה . ועוד - איזה אושר ! - כרטיסי כניסה חינם להצגות בכורה ( לאימא הייתה חברה שעבדה בתיאטרון ) . תיאטרון ! נושא השיחה הנצחי בחברה מכובדת . . . היום כותבים : מחנה סובייטי, גטו קומוניסטי . עולם של אוכלי אדם . אני לא זוכרת דברים אימתניים . . . אני זוכרת עולם נאיבי, נאיבי מאוד ומגוחך . תמיד ידעתי שאני לא אחיה ככה ! אני לא מעוניינת ! כמעט זרקו אותי מבית הספר בגלל זה . הו ! כן . . . אנשים שנולדו בברית המועצות - זו דיאגנוזה . . . כתם לכל החיים ! היו לנו שיעורי כלכלת בית . את הבנים,...  To the book