על אודות הדגלון האדום ועל אודות חיוכו של גרזן

257 ואני פשוט אף פעם לא הייתי לבד . . . ולא הצלחתי להתרגל . . . וגם חיכיתי תמיד למכתבים . לפתוח, לפתוח מעטפות ! גם עכשיו אני מחכה . . . יש לי חברה אחת שכותבת לי, היא נסעה לבת שלה לישראל . היא שואלת איך אנחנו חיים . איך נראים החיים אחרי הסוציאליזם . . . מה אני יכולה להגיד על החיים שלנו ? את עוברת ברחוב שהלכת בו תמיד : חנות צרפתית, גרמנית, פולנית - כל השמות בשפות זרות . גרביים, חולצות, מגפיים זרים . . . עוגיות זרות ונקניק זר . . . בשום מקום אין שום דבר משלנו, משהו סובייטי . אני שומעת מכל עבר : החיים הם מאבק, החזק מנצח את החלש, זה חוק הטבע . בן אדם צריך לגדל לו קרניים וטלפיים, שריון מברזל, החלש לא מעניין אף אחד . רק מרפקים, מרפקים, מרפקים בכל מקום . זה פשיזם, זה צלב קרס ! אני בהלם . . . ואני מיואשת ! זה לא שלי . כל זה לא שלי ! ( שותקת . ) אם היה לידי מישהו . . . אם היה לי מישהו . . . בעלי ? הוא עזב אותי . אבל אני אוהבת אותו . . . ( מחייכת פתאום . ) התחתנו באביב - דובדבני הציפורים פרחו ופרחי הלילך הנצו . הוא גם עזב באביב . אבל הוא בא לבקר . . . . הוא בא לבקר אותי בחלומות ולא מצליח להיפרד ....  To the book