אַבּוּ עַלי אַלוַאוִי והנמר

217 ענה אבו עלי : "אני תכף מסיים . המתן עוד מעט ואגמור לקשט את השרוולים, ולסדר את החגורה, ולתפור את הכפתורים . " נמלא הנמר כעס, התיישב ליד פתח המערה הנעול, נהם באיום ואמר : "יא וַאוִי אַלנַּחְס, הרי אתה צרה צרורה . אתה לא נותן לי להיכנס, ולכן לא אתן לך לצאת . אמתין לך כאן בחוץ . " לשמע הדברים נפל על אבו עלי הלואוי פחד גדול . במערה היה שמור איתו בשר שהכין כדי לקחתו לאשתו ולילדיו, אך ההמתנה התארכה, והוא החל לרעוב . לפיכך החל לאכול מהבשר, ואכל ממנו מעט מדי יום . ובינתיים המשיך לשמוע את הנהמות של הנמר, והבין שהוא עדיין אסיר במערה . הוא היה אובד עצות . אבל הזמן עשה את שלו, והנמר מחוץ למערה החל להתעייף מההמתנה ומהנהמה . הוא חש רעב, אבל לא רצה לעזוב את משמרתו מול פתח המערה . התבונן הנמר סביבו וראה קן צרעות . "הנה הפתרון," חשב הנמר . הוא הרים את הקן בזהירות והניחו מול פתח המערה, עד שנשמע שם הזמזום של הצרעות, והנמר הסתלק . בשלב זה אבו עלי אלואוי כבר לא היה מסוגל לסבול את הכליאה הזאת במערה . מכיוון שחשב שאת קול הנמר הוא שומע מעבר לפתח הסגור, הוא אמר בקול רם : "חברי הנמר, למה התחזק קולך ? הרשה לי...  To the book