|
|
הספר הראשון על המשורר האחרון | 55 שולחן : אֲנִי אֲבִי הַמִּשְׁטָחִים הָאָפְקִיִּים, כָּל הַמִּשְׁטָחִים הָאָפְקִיִּים שֶׁצָּמְחוּ מֵהָאֲדָמָה . אֲבִי הָרִצְפָּה . אֲבִי הַכִּסֵּא . אֲבִי הַמִּטָּה . אֲבִי הַכֶּלֶב . אֲבִי הַזָּכָר הַכּוֹרֵע עַל אַרְבַּע . אֲבִי הַפִּירָמִידָה שֶׁעַל חֻדָּהּ נִתָּן לְהַצִּיב כּוֹס מַיִם . ( באר חלב , 128 ) השולחן רואה בעצמו "אבי המשטחים האופקיים" — וכך מעמיד במרכז מנגנון המשמעות וההיגיון שלו את הגוף שלו . מעניין לשים לב כיצד הדיבור העצמי של השולחן מתכתב עם השיר "שירה זריזה" שבו פתחתי את הפרק — במקום משמעויות עומק, מטפוריות, מטונימיות או היסטוריות-ביוגרפיות, אנחנו ניצבים מול משטח אופקי, פני שטח נטולי עומק . אך כבר בפתיחת המחזור נרמז ש"המשטח" הוא רק הסוואה שעומדת לקרוס : בשיר הראשון במחזור "חורים וידיות" מתואר השולחן, בפי ידידו האגרטל, כ"בּוֹר מֻסְוֶה" ( באר חלב , 127 ) . כך נרמזת הצורה של החור, עומק הריק המאכּל והאינסופי, שהמשטחיות מסווה ומגוננת מפניו . וכך הכוס שעומדת על חוד הפירמידה, מאוזנת, מופיעה בהמשך המחזור כמי ש"צָדָה" את המתים שמבקשים פירורים ותר...
To the book |
|
|