על כלבים וכלבות בשירת נתן זך

על כלבים וכלבות בשירת נתן זך 273 אִם שֵׁם-הַמִּשְׁפָּחָה הוּא סְפַּנְיֶל אָז קוֹקֶר זֶה הַשֵּׁם הַפְּרָטִי . וְאוּלַי קוֹקֶר-סְפַּנְיֵֶל בְּיַחַד הוּא שֵׁם הַכְּלָבִים שֶׁלִּי . הַכֶּלֶב, בְּכָל אֹפֶן, לֹא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה . כְּשֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ עוֹד קוֹקֶר הוּא לֹא מֵת מִשִּׂמְחָה . בֶּן כָּרָגִיל נוֹבֵחַ וְשֶׁלִּי מִתְקָרֶבֶת בִּזְהִירוּת : הוּא הוֹלֵךְ לְפִי הָרֵיחַ, הִיא — מִתּוֹךְ אַחְרָיוּת . המשורר, בעליו של הכלב, דן בינו לבין עצמו בשם הפורמלי של כלביו . הוא מסמן את שם המשפחה ( סְפַּנְיֶל ) , ואת השם הפרטי ( קוּקֶר ) , אבל אז מעניק את השם המלא שנועד לישות אחת לשני הכלבים שלו גם יחד . כך, כבר במעמד הסמלי הזה מפרק זך את הקשר האוטומטי בין השם ובין המהות המשפחתית ; ובאמת, בבית הבא קובע המשורר שהמשפחה, או ליתר דיוק מושג המשפחה, אינו מוכר לכלביו . שחרור המוסרות "הטבעיים" או הבורגניים מאפשר למשורר להחזיר לכלבים בבית האחרון בשיר את שמותיהם הספציפיים — בֶּן ושֶׁלי — ויחד עם השמות גם את הקונקרטיזציה של פעולותיהם תחת הרציונליזציה : "הוּא הוֹלֵךְ לְפִי הָרֵיחַ, / הִיא — מִתּוֹך...  To the book