118 סיגל נאור האהבה שמתוארת כמוות "איך זה שיום אחד ככה, ויום אחד כבר אין, פשוט אין," הופך הכול להיות, איך לומר זאת, אולי מתורגל יותר . לא, הכאב של המספר לא פוחת ( ולא מנעד הרגשות הרחב שמעורר הכאב הזה ולא האירוניה שמתלווה אליו, גם לא חוסר האיפוק ) , אלא בפשטות, הכאב הופך להיות מוכר, כללי המשחק כבר ידועים . הנה בסיפור "המארב" מדווח המספר ביובש, כמעט בהכנעה על מה שלא יוכל לדרוש לו הסבר : "ורד צלע שמרה את סיפור המארב לעצמה, בדיוק כמו שסיפר אותו דודו . את גרסתו של הקצין הבכיר מאז לא זכרה, אף שאמרה לדודו כי זכרה [ . . . ] היא הייתה אישה דיסקרטית" ( עמ' 100 ) . המספר מאומן, הגבר מאומן, הקוראים מאומנים לקבל את התנועה "הדיסקרטית" ( כן, נראה שלאור מודע היטב למטאפורה שבריאליזציה הזאת ) של האישה בתוך הגבולות הדיפוזיים של הגדרת נשיותה כשגבר מתאר אותה . כשאני אומרת "מאומן" אני לא מתכוונת לצייתנות משום סוג שהוא . אלא שהמהלך של הנכחת האישה, או מדויק יותר, המוגבלות שמקבל על עצמו המספר של לאור בייצוג האישה, קודם כל מתוך צניעות ( עוד לפני שמדובר בהכרעה ספרותית או פוליטית ) , גם בגבולות הבדיוניים של הספרו...
To the book