על הכאב

40 סיגל נאור זנבה שנים-עשר חלזונות כאות לייחוס, מתאר המספר את הנסיכה הצעירה מבין שש הנסיכות : הצעירה שבהן הייתה האהובה ביותר ; עור גופה היה כה רך וכה עדין, כעלה של שושנה . עיניה היו כה כחולות, כמי הים העמוקים . אלא שככל נערות הים האחרות לא היו לה רגליים, וגופה הסתיים בזנב, בדומה ליתר הדגים . תיאורה של הנסיכה היפהפייה בסיפורו של אנדרסן, מסתיים באכזבת המספר, שהופכת להיות גם אכזבתו של הקורא : זנב . זה הכול . לאכזבת הקורא מצטרפת גם תמיהה ; הרי בהבל פה, יכול היה המספר, לו אך רצה, להמיר את זנב נערת הים הקטנה ברגליים, בענפי עץ או אפילו בגדילי שטיח ; ואולם העובדה שלא רצה, שעצר ולא המשיך, ממקמת, בעיניי, כאן, במקום הזה בדיוק, את הכאב : המספר הביא את דמיונו שלו, במכוון, למבוי סתום, וכך גם את דמיונו של הקורא . זוהי איננה רק החלטה מקרית או נרטיבית, אלא פנייה ישירה לקורא : העולם המדומיין איננו בא במקום עולמך, אינו ממיר רע בטוב, או חסר בשלם ; יתר על כן, עליך מוטלת האחריות, שכן, עם סבלך אתה נכנס אל עולם הפנטזיה : נגיעת עולמך בעולם האחר היא שטלטלה אותו, ואלומת האור שלך היא שהזיזה את החלקיק ממקומו . ומכ...  To the book