ועידת השלום שלא הייתה

88 ו ע ידת ה שלום של א הייתה בלי כל סיבה . את הרוח הרעה הזאת העירו בלבם של הערבים הקטרוגים האיומים, שעיתונים ידועים כמו ‘אל-כרמל‘ וחבריו מקטרגים השכם והערב על היהודים“ . התערערות מצב הביטחון בארץ לאחר מהפכת “הטורקים הצעירים“ באה לידי ביטוי גם בפגיעות ביהודים, והדבר יוחס לא רק לפן הפלילי אלא גם לניסיונות מכוונים לפגוע ביהודים . ראשי היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל ( כשבעים אלף נפש ) , עם כמה ממנהיגי הציונות העולמית, הסיקו שמן הראוי למצוא שפה משותפת עם התנועה הלאומית הערבית, כדי לחסל עימות אפשרי בין ערבים ליהודים בעודו באיבו . באיסטנבול פעל דרך קבע המנהיג הציוני אביגדור יעקובסון, והוא נפגש עם צירים ערבים מארץ ישראל שכיהנו בפרלמנט העות‘מאני . משלחות ציוניות נשלחו לבירות ערב . נחום סוקולוב למשל נסע לדמשק ונפגש שם עם ראשי הציבור . אבל גולת הכותרת של הפעילות הזאת נועדה להיות “ועידת פסגה“ יהודית – ערבית לליבון כל הבעיות שיכולות להצית את הסכסוך בין שני העמים . בשיחות מוקדמות נקבע כי הוועידה תתכנס בברומנה, עיירת קיט בהר הלבנון ממזרח לבירות, ותיפתח ביולי 1914 . כל צד אמור היה לשלוח אליה עשרה נציגי...  To the book