ב. על המתודה הדיאלוגית במחקר

460 | מוות דיאלוגי אבקש להתמודד תחילה עם האתגר הכרוך בניתוח נרטיבים . שאלת מימוש העמדה הדיאלוגית ביחס לניתוח הנרטיב שהפקידו בידיי אותם אנשים שעימם שוחחתי על סף מותם המשיכה להישאל בי זמן רב, עד שלבסוף מצאתי מענה שהניח את דעתי . אני מוצא שישנן שתי דרכים הפוכות למימוש המתודה הדיאלוגית במחקר מעין זה . האחת – שלא בחרתי בה – מסתפקת בהשמעת הקול ( הנרטיב ) ומותירה לקורא את האפשרות לבוא בדיאלוג ישיר וכן עם הקול המושמע . על פי רוב, גישה זו מיושמת עם התערבות מינימלית ככל האפשר של החוקר, ובזכות צמצום התערבותו הדיאלוג לא נפגע . הדרך השנייה שבה אפשר לממש את העמדה הדיאלוגית ביחס לחקירת נרטיבים – ובה בחרתי אני – היא הפוכה לחלוטין, בנסותה להדהד את הקול המושמע בשלל הקשריו ובכל השדות האישיים והתרבותיים שבהם נתון הקול . המחויבות הדיאלוגית לסובייקט בדרך זו מתממשת לא בזכות המפגש הלא מתווך עם הנרטיב עצמו, אלא בזכות הניסיון לחדור אל כל הנרטיבים ( תרבותיים ואחרים ) הנשמעים או מושתקים בו . באופן הזה, לא רק שהדיאלוג עם הנרטיב אינו נפגע, אלא הוא מתרחב וחושף עוד ועוד דיאלוגים . בשונה לחלוטין מהמתודה הדיאלוגית שנקט...  To the book