270 | מוות דיאלוגי כש״הקו מתרסק״, כמשתמע טוב להיות בין גלגלי שיניו . [ . . . ] ואז פתאום הקו מתרסק״ . מהדברים הללו, לא טוב להיות בין גלגלי שיניו של הזמן כשעון . לפדיה ברור שהמוות ( ובאופן כללי אובדן באשר הוא ) משנה את ממד הזמן בחייו של האבל, ואם כך אין פלא שהוא משנה לבלי הכר גם את ממד הזמן בחייו של הנוטה למות . שינוי זה יעמוד במרכזו של הפרק, אך תחילה אבקש לקשור בין עולם הזמן של הנוטים למות לבין כמיהתם – שני נושאים הקשורים בטבורם זה לזה – ומשם ישתלשלו מעצמם חבלי הדיון . בפרק השלישי דנתי בפער שבין אידיאלים נכספים – שהם לרוב אינסופיים וטרנסצנדנטיים לעולם אך לעיתים מתגלמים גם כשאיפה ארצית אך בלתי מושגת – לבין מציאות שלא מאפשרת את מימושם של אותם אידיאלים . בין השיטין של אותו דיון הדהדו סוגיות של הזרם הנאו-רומנטי בספרות העברית, שגרשון שקד תיאר אותו כזרם שמעמיד ״את הגעגועים הגדולים אל שלמויות אינסופיות כקיימים ועומדים, אם 3 התרחבותו של הפער בין חזון להגשמה, כי הפער בין חזון למציאות הולך ומתרחב״ . וכן צמיחת הספרות הנאו-רומנטית, צריכות להיות מובנות על רקע ההבדל בין שתי אסכולות ספרותיות אירופיות...
To the book