א. המרחב המוסדי של המוות המודר(ני) ביצירתן של נשים המלוות את הוריהן למותם

220 | מוות דיאלוגי לראות בציטוט לעיל – מעיד על חמקמקותו ועל אי-יכולתו להיות מיוצג בשפה בלי ״לבושיו״ הסימבוליים . באמצעות עיון בשתי יצירות אוטוביוגרפיות – האחת של ז׳קלין כהנוב והשנייה של אווה אילוז – אראה כיצד המרחב הממשי של המוות בעידן המודרני הוא לכאורה ( ורק לכאורה ) המרחב הגאוגרפי-טופוגרפי שבו נתון הנוטה למות, אך לאמיתו של 5 כדברי דבר, המרחב הממשי מורה דווקא על מה שחומק לעד מהגאוגרפיה של המוות . סלבוי ז׳יז׳ק, ניתן לדבר על הממשי כמה ״שהוא אפוא בעת ובעונה אחת ה-דבר שאין אפשרות לגשת אליו ישירות וגם המכשול המונע את הגישה הישירה הזאת ; ה-דבר 6 שניות זו ביחס החומק מתפישתנו וגם המסך המסלף הגורם לנו להחמיץ את ה-דבר . ״ לממשי תתבהר לאורך הקריאה הקצרה בשני הטקסטים המובאים להלן, וכפי שניווכח מייד, ככל שאנסה לחדור אל הממשי על מנת לאתרו ולתארו, כך ימשיך המרחב הממשי של המוות להישמט ולחמוק מתפיסתי וייוותר כאותו דבר-בלתי-מושג שנמצא מעבר למה שאפשר לראות או לקרוא בטקסט . מרחבו הביורוקרטי של הגוף הגרוטסקי במסתה של ז׳קלין כהנוב הסופרת והמסאית ז׳קלין כהנוב ( 7 9 - 979 ) נולדה בקהיר והתגוררה שם עד שנת 94...  To the book