|
|
164 | מוות דיאלוגי אליבא דבובר, היא הכוח השורה בקשר אני-אתה עם האתה-האדם ( ובהמשך גם עם אלוהים ) : פחות גלוי הוא צד הפעולה בזיקה אל האתה-האדם . המעש הישותי המכונן כאן את הישירות, נתפס על הרוב – שלא כהלכה – כרגש . רגשות מלווים את העובדה המטפיסית והמֶטַפְסיכית של האהבה [ . . . ] אבל האהבה היא אחת . רגשות הם משהו ש׳יש לי׳, ואילו האהבה מתארעת . רגשות דרים באדם, ואילו האדם דר באהבתו . ואין זה נאמר על דרך השאלת-לשון אלא זוהי הממשות . האהבה אינה דבקה ל׳אני׳ על דרך שהאתה נעשה לה ׳תוכן׳, מושא גרידא ; היא שרויה בין אני לאתה . מי שאינו יודע זאת, יודע זאת בכל מאודו, אינו מכיר את האהבה, ואפילו יכלול בה את הרגשות שהוא חוֹוֶה, מתנסה בהם, נהנה מהם ומביע אותם . האהבה היא פעולה בעולם . [ . . . ] אהבה היא אחריותו של אני 6 לאתה . כאמור, לא אוכל לדון כאן בתפיסת האהבה של בובר באופן שלם, אך לצורך הדיון במה שמעסיק אותי כאן – האהבה והמוות – עליי להבהיר בשלב הראשון את מהות הקשר ״אני-אתה״, ובשלב השני את האהבה ככוח שלא נמצא באדם, לא באני אף לא באתה, אלא בקשר שביניהם, ב״מקף״ שבין האני לאתה . בובר בדברים שלעיל מתעק...
To the book |
|
|