״הגעגוע עושה את הסיפור״ : מיסטיקת הכמיהה על סף המוות | 135 אדם : גם אז חשבת שזה משמח או שהיום במבט לאחור זה משמח ? מרסל : בהתחלה משמח, אחר כך זה עצוב . יש לילות שאני הולכת לבד בבית והוא לא היה חוזר, רוב הזמן לא היה בלילות, לא היה יכול לחזור . אז תמיד מחכים למחרת, לראות . זה טבעי . למי שיש את האהבה לשנים, יש כאלה שהם לא חושבים הרבה – מתי שיבוא, מתי שיחזור, מתי שילך . זה כבר לא מעניין . תמיד כשיצא מהבית בעלי, אני הייתי עצובה . ותמיד חיכיתי שיבוא . [ . . . ] אני אומרת טוב ולא טוב, אבל זה טוב שיש דבר כזה, זה יפה . גם את הילדים אני . . . הבן שלי אני לא ראיתי כבר שבוע, אני מתגעגעת . אז אני מחכה ליום שבת, אני אומרת ״בטח בשבת הוא יבוא״ . אני זוכרת שהייתי ילדה, הייתה לנו שכנה [ ש ] לא היה לה ילדים, ואני הייתי מאוד צמודה אליה, אני עכשיו חושבת על זה – למה אני כל כך הייתי צמודה אליה ? והיא נהגה לנסוע לחו״ל, כל שבועיים, כל שבוע אפילו . לא כל כך רחוק אבל זה מחוץ לבגדד, הייתי חוזרת מהבית-ספר ואני רואה [ ש ] הדלת סגורה והיא לא באה . אז לפעמים הייתי בוכה, יושבת שמה בשקט, אבל אף אחד לא ידע עליי, לא סיפר...
To the book