ה. סיפור שסופו ידוע מראש: קריאה ספרותית־תרבותית בסיפורת אישית

מבוא | 41 and the Personal Narrative , שראה אור בשנת 989 , ניתחה סיפורים שהיו חסרים יסודות על-טבעיים ושהגיבורים בהם היו על פי רוב המספרים עצמם, דהיינו אנשים 4 הכוונה היא לסיפורים פשוטים ולא אקזמפלריים, וטבעה את המונח סיפורת אישית . המבוססים על חוויות אישיות שסיפרו אנשים בעל-פה . לא מדובר בסיפור במובן המסורתי של המונח אלא בתגובה יצירתית לחוויה ולמסורת של היגוד או סיפור . גם האזנה לסיפור כזה היא יצירתית ומצריכה עמידה על המסורות או הרמיזות הפרשניות שבסיפור ובאופן ביצועו . מתוך הרמיזות נבנית המשמעות עבור המאזין לסיפור . גישה זו נקלטה בארץ על ידי אילנה רוזן, לריסה פיאלקובה ( בחלק מעבודותיה יחד עם הבלשנית מריה ילנבסקייה ) , מיכל הלד, נילי אריה-ספיר, ובאופן חלקי חיה בר- 5 לאור התפתחותה של הסיפורת יצחק ( היא עסקה הרבה בסוגות יותר קלסיות ) ועוד . האישית החלה לעלות קרנה של ההיסטוריה שבעל-פה ( oral history ) , ועם הזמן חלה התקרבות בין שתי דיסציפלינות שעד אז היו מופרדות זו מזו – אנתרופולוגיה ומחקר 6 היסטורי . ״נרטיב״ מובחן מ״סיפור״ בהיותו כולל בתוכו מלבד סיפורים ( ייצוגים של אירועים מסוימים ותחומי...  To the book