מצוקתה הדוממת של אֵם

שלא הייתי דתייה, לא לסרוק יותר לעולם את שערי בשבת ולא להדליק אור עד שאחבק את יוסף בזרועותיי" . ומוסיפה : "אני ממשיכה בכך עד היום" . לאחר עזיבת בנה, זוכרת רחל, היא בכתה ללא הפסקה ; היא חשה בושה על שנפרדה מבנה . היא ידעה שהוא לא ישוב מהחופשה בשוויצריה, אבל לא יכלה לחלוק את כאבה עם איש פרט לשכנתה, ג'ולייט פרץ, שהייתה אלמנה ואֵם לשבעה . "היא שלחה את גבי ( בן השלוש עשרה ) , ושתי בנות, מרסלה ( בת האחת עשרה ) והלנה ( בת התשע ) " . היא לא הצליחה להסתיר את צערה : "אמרתי לשכנים המודאגים שאני מתגעגעת למשפחה שלי" . עשרה חודשים אחרי שיוסף עזב, רחל עזבה את קזבלנקה עם שלמה, עם ששת ילדיהם ועם תינוק חדש . הם נסעו מקזבלנקה לטנג'יר, משם לגיברלטר, והפליגו לספרד ולאיטליה עד שהגיעו לחופי חיפה . אחרי שהגיעו לישראל שלחה אותם הסוכנות היהודית לזיכרון יעקב "משום ששם היינו קרובים לכפר הנוער שבו יוסף למד" . שלמה מצא עבודה בירושלים, ורחל נעה כל הזמן עם שבעת ילדיה בין הוריה, אחיה ואחיותיה . לאחר שנה היא עברה סוף סוף עם ילדיה לירושלים . רחל סבאח לא פגשה עוד מעולם את שכנתה ג'ולייט פרץ שאיתה חלקה את כאבה לאחר עזיבת היל...  To the book