|
|
149 פרק ו : שירי הוגו וולף ( 1860 - 1903 ) בהם החשיב את המוסיקה של יוהנס ברהמס כשמרנית, אך הילל את מפעלו האופראי 4 הדלק שהזין את עוינותו כלפי יוהנס ברהמס נבע בחלקו מן הדבקות בווגנרשל וגנר . ובחלקו מאי-הבנה ומניגודי אישיות, ולא מטינה כלשהי מצד ברהמס . וולף, אם כן, כיורשו האומנותי של ריכרד וגנר, החיל את העקרונות הווגנריאניים על הליד בד בבד עם פיתוח סגנון עצמאי משלו . הוא שאב מווגנר את ההבעה הרגשית והעלילתית שאפיינו את 5 סגנונו, והתמקד בסוגה הקאמרית, לכן יש המכנים אותו כ״וגנר של הליד״ . מזגו של וולף וכישוריו הוליכו אותו אל צורות פרטיות ואישיות יותר . מוריו הראשונים חיזקו בו את ההשקפה ששליטה בצורות המוסיקליות הגדולות היא סימן ההיכר של מלחין דגול . אך מאוחר יותר, ארגון השירים שהלחין למחזורים דרמטיים שלמים, תוך מציאת קשרים בין טקסטים ללא כוונה מפורשת מצד המשורר, לצד תפיסת שירים נפרדים כיצירות דרמטיות זעירות, מצביעים על היותו דרמטורג מחונן . ממדיו הקטנים יותר של השיר האומנותי, אם כן, סיפקו לו יסוד מצוין לפיתוח כישורי יצירה בסיסיים, ובהמשך הייתה צורה זו לאמצעי ההבעה החזק ביותר שלו . וולף התמוד...
To the book |
|
|