|
|
131 פרק ה : שירי יוהנס ברהמס ( 1833 - 1897 ) על קביעתו של אלוהים בסיפור גן העדן, שהאדם – מוצאו מן העפר, ולשם הוא ישוב . לסיום, טוען קהלת כי איש לא יודע מה קורה לאחר המוות ועל כן הוא ממליץ שוב, בפסוק האחרון, ליהנות עד כמה שאפשר מן החיים, שהם קצרים וחד-פעמיים . במילים אחרות, המוות מאַיין . הוא הוא הגורם המבטל לא רק את ההבדל בין חכם לסכל ( בפרק הקודם, קהלת ב׳ ) , אלא גם בין אדם לבהמה . ״הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר״ ( פסוק כ׳ ) . האדם כנראה אינו יכול לשנות דבר, הוא אינו אלמותי, נשמתו אינה עולה למעלה, הוא אינו מנהל עולם מוסרי ואין הוא יכול להשפיע על גורלו או על העולם . האם יש דרך להתמודד עם המשמעות של המוות בלי אמונה בהישארות הנפש ? השאלה של קהלת ממשיכה לייצר עד היום הגות, אומנות וספרות . לשלושת הפסוקים הראשונים ( י״ט - כ״א ) בפרק ג׳ אותו כיוון רעיוני . רק בפסוק האחרון ( כ״ב ) ״וראיתי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ . . . ״ מתרחשת פנייה חיובית . אך בסוף תשמח בחלקך – כי איננו יודעים מה יהיה לאחר מכן . בטקסט הזה משתנה אופי הקול לג...
To the book |
|
|