איפוק רגשי

250 | לדובב שפתי שותקות בחשיפת רגשות . שרה מספרת שהיא וחברהּהותקפו על ידי צעירים ערבים בעיר העתיקה בירושלים . היא עצמה מגדירה את האירוע כ״מקרה קשה״, אך אין כל ביטוי רגשי בנוסף לכך . חשוב לה לתאר את שלוות הרוח שהפגינה והיא אשר מנעה לדעתה את הסלמת האירוע – לפגיעה גופנית ואולי לשפיכות דמים . היא מזכירה את שאירע כדי ללמד על האכזבה שגם בארצה שלה היא חווה אי ביטחון ולהבליט את השליטה העצמית, את האומץ ואת החוכמה 23 שהצילו את חייה ואת חיי חברה . כמוה גם רבקה ברלינד מיגור מבקשת לספר שהיא אמיצה ובעלת שליטה עצמית ונחישות . היא גאה על יכולתה לכבוש לעצמה עבודה כעגלונית שהוגדרה כעבודה גברית . על כל המכשלות היא גברה, גם על החשש מרועים ערבים שהגיעו עם עדריהם לשדה שבו הייתה יחידה . היא מתעכבת על אירוע זה כדי ללמד שהחשש מהטרדות ומפגיעה לא ריפה את ידיה והיא המשיכה להיות נחושה כמקודם . על הפחד היא רק רומזת, אך מן המעט שנכתב מצליח הקורא להתוודע אליו . ״יחידה את כאן, מוקפת רועים, ויש שהרהור חולף אותך, כנגד רצונך : בחורה יחידה בשדה, בין אנשי מזרח . . . מי יודע רחשי לבם 24 מה הם : האם לשלום פניהם או יחרשו מזימ...  To the book