מחנכים אבלים

ימי הזיכרון יהיו לכבודם של אחדים מהם . הם הצטרפו לשמות על קיר הנופלים . אנחנו, מחנכים אבלים, לא מצליחים להבין את המעבר הזה, מצעיר מלא חיים לכתובת על קיר הנופלים, ומסרבים להשלים איתו . מוחים דמעה וממהרים לתלמידינו בכיתות, לחזק אותם ולתת להם תקווה . וכן, גם להתחזק ולקבל מהם, מנעוריהם התוססים, תקווה . לא לימדו אותנו כיצד להתנהל בבית ספר בזמן מגפה, גם לא בזמן מלחמה . למדנו בכוחות עצמנו . למדנו שהעיקר הוא לשים לב לכל תלמיד ותלמידה, לפקוח עין ולב . תלמידים הם חוו זוועות שנערים ונערות בגילם, ולמעשה אנשים בכל גיל, לא צריכים לחוות . החוויה שלהם תוּוכה אומנם על ידי מסכים, אך היא הייתה מזעזעת דיה . נפשות צעירות פגיעות במיוחד . בית הספר שלנו, כמו כל בתי הספר בארץ, לא נפתח מייד לאחר 7 באוקטובר, ואנחנו התקשרנו לכל תלמיד ותלמידה לדרוש בשלומותם - מצבם הנפשי-רגשי - עד השעות הקטנות של הלילה . חלקם עברו טראומה ראשונית או משנית בעקבות צפיית-יתר, גיוס פתאומי של אחים ואבות, ולעיתים שכול . וכשבית הספר נפתח, לחצנו עליהם לחזור ללימודים, לשגרה, לשפיות . הם נכנסים לכיתות, חולפים על פני תמונות החטופים ואחר כך מרכ...  To the book