מה יהיה, דוקטור

שנים, ואני קשורה אליה" . כמובן, ברגע זה חשבתי על יחסה אליי . . . ואז היא מגיעה למדינה : "איזה מדינה יש לנו, איזה מנהיגים הם" . ושוב שואלת, "דוקטור, מה יהיה ? ", ואני אומר בליבי, "מה היא חושבת שאני, מנבא עתידות ? קוסם ? " ובכך עדיין לא מסתיימות תלונותיה . מדי פעם אנחנו עולים שלב למישור הבינלאומי . שלומית מתחילה להתלונן על העולם, ומספרת לי על כל הקטסטרופות המתחוללות בו : "שמעת מה קרה בפרו ? אתה לא מעודכן שהיה תאונת מטוס ביפן ושכולם נהרגו ? " למרות הקושי לטפל בה, אני חש חמלה רבה כלפיה, על הסבל שעברה בחייה . כשהיא יוצאת מהחדר היא בכל פעם מודה לי ואומרת שאני כל כך מבין אותה ועוזר לה . בכל זאת, בשלב מסוים שאלתי אותה מה היא מקבלת מהשיחות שלנו, ואם לא כדאי שתעבור למטפל אחר . "אל תעזוב אותי", ענתה, "אתה יודע שהייתי אצל הרבה מטפלים בחיי, אתה באמת בסדר, עוזר לי" . לא ידעתי אם לפרש את המשפט הזה כמחמאה . ואז הגיעה המלחמה . אני מרגיש את העומס הרגשי הכבד שמוטל עליי, וגם על המטופלים שלי ‑החרדות, התסכולים, הכעסים . פעמים רבות אני חוזר הביתה סחוט רגשית, מוצף בעצב, מתח וסבל . ערב אחד אני מקבל הודעה מפתיע...  To the book