יומן מלחמה של רופאה

שלא צריך יותר מדי אבל קשה להתנתק . אני יודעת שאסור לי לראות את תמונות הזוועה, סרטוני האימה . אחר כך אי אפשר לישון . מנסה לסרוג, אבל גם לזה אין חשק ולא סבלנות . אולי ביום אחר . יורדת עם הבת שלי ללובי, לשחק במשחק ששתינו אוהבות . מקצה האולם אני שומעת פלאפון של מישהי מעדכן על אירועים קשים . אני ניגשת ומבקשת להנמיך את הקול, "זה משפיע רע על הבת שלי, וגם עליי", אני אומרת . היא מתנצלת מייד ומשתיקה . יום ועוד יום עובר . איזה פער בין אווירת המלון - הנוחות, הספא, הבריכה, האוכל, מכל טוב - לעומת הזוועות, החטופים, הדאגות . מה קורה עכשיו לילדים שנחטפו לעזה ? מי דואג להם ? הם יחזרו אלינו ? בשורה קשה : שכן לשעבר, רופא, נהרג . אנחנו מכירים אותו היטב, וגם את משפחתו . כעת אשתו אלמנה ושבעת ילדיו - בלי אבא . מתלבטת אם לנסוע לשבעה, הדרכים מסוכנות מדי . עדיף להישאר במקום בטוח . מסתפקת בכתיבה לאשתו, שמודה לי על "המילים המנחמות" . עוד יומיים בים המלח, ואז חוזרים הביתה . לפחות לסוף השבוע . הבת שוב נכנסת לבועה, לא אוכלת ולא שותה, כמעט לא יוצאת מהמיטה . אחותה מגיעה עם שתי אחייניות, הן מצליחות לעודד אותה קצת, והיא ...  To the book