|
|
בקליניקה נחשפתי לחרדות של המטופלים . הגבולות היטשטשו, ההגנות נשברו - של המטופלים, שלי, וגם בינינו . מצאתי את עצמי יורד למרחב מוגן יחד איתם באמצע מפגש . מטופלת אחת עצרה את השיחה באמצע הטיפול : "לא יכולה יותר . אני מפחדת מהאזעקות . חייבת לנסוע הביתה עכשיו" . השיחות עם המטופלים חשובות לי, וגם להם . אני מרגיש שעבורם אני מהווה דוגמה אישית לחזרה לשגרה, לנורמליות . שאני עוזר לאנשים, תורם את תרומתי לסייע לאחרים להתמודד עם מצבי לחץ בעת חירום . המפגש עם מטופלים מפחית את רגשות האשמה שלי שאינני עושה מספיק . אך הקשבה לחרדותיהם של אחרים תובעת ממני כוחות נפש . לפעמים אני חוזר הביתה סחוט, לא, אני לא רוצה לשמוע חדשות, לצפות בטלוויזיה, להרגיש את העצב, את הכאב . והפרשנים, המומחים, המנתחים מה יהיה הלאה - הם לא מרגיעים את נפשי, אפילו מקשים עליי, מבלבלים אותי, כשהם מנסים לתת תובנות שכלתניות במצב כל כך כאוטי . חודש אחרי . יש לי כל כך הרבה שאלות . איך זה יכול היה לקרות ? האם אני יכול באמת לסמוך על הצבא, הממשלה ? האם יש איזושהי משמעות לכל ההרג, הטבח, הסבל ? כמה זמן תימשך המלחמה ? ומה יקרה אחר כך ? אני נזכר באה...
To the book |
|
|