452 | פיטר עטייה עם ביל גיפורד ומשהו בעובדה שהיו לי ילדים הזין את העיסוק האובססיבי שלי באריכות ימים בטירוף רב עוד יותר . ברחתי מן המוות מהר ככל יכולתי . ולמרבה האירוניה, בו בזמן גם נמנעתי מלחיות באמת . אפשר שהטקטיקה שלי היתה נוחלת הצלחה ומאריכה את חיי, במונחים של ויסות סוכר מיטבי ורמות ליפופרוטאינים אידיאליות, אבל האסטרטגיה שלי הלכה וצברה חרטות בצורה שאין עליה עוררין . בריאותי הגופנית והקוגניטיבית היתה נהדרת, אבל בריאותי הרגשית היתה על הפנים . החרטה הגדולה ביותר שלי היא שחלק גדול כל כך מן האומללות שחוויתי, ומן הכאב שגרמתי לאנשים אחרים, היה יכול להימנע אילו הגעתי להבנה טובה יותר של המצב בשלב מוקדם — הרבה יותר מוקדם — בחיים . הדבר העצוב ביותר הוא שבזבזתי זמן רב כל כך בלהיות מנותק כל כך, אומלל כל כך וטועה כל כך . זמן רב כל כך על רדיפה אחר מטרה ריקה . אבל ככל שהלכתי והחלמתי, הבחנתי שהעיסוק שלי במוות הולך ודועך . ומסע החיפוש שלי אחר אריכות ימים לא נראה עוד כמשימה עגומה ונואשת ; עכשיו, היתה תחושה שהדברים שאני עושה מדי יום ביומו מתקבלים בברכה, נחוצים . העצמתי את חיי וציפיתי בשמחה לעתיד . המסע...
To the book