|
|
418 | פיטר עטייה עם ביל גיפורד הראשונה להגיע מקרב שאר המשתתפים החדשים היתה אישה כבת 50 . לטשנו עיניים זה בזה בלי לומר דבר . היא נראתה עצובה כל כך, כאילו היא בוכה כבר שנה שלמה . תהיתי אם גם אני נראה בעיניה כך . עד הערב הגיעו כל ה"חדשים" . הם היו תשושים, חיוורים, מרוקנים לגמרי . אחדים היו מכורים — לסמים, לאלכוהול, לסקס או לשילוב כזה או אחר שלהם . הסתכלתי עליהם בבהלה וחשבתי שאני לא אחד מהם . אחרי כמה הערות פתיחה, עשינו משהו שנקרא צֶ'ק אין, שבו כל אחד מאיתנו סיפר בתורו על מצבו הרגשי . איך הוא מרגיש באותו הרגע . לא היו לי מילים לתאר כיצד אני מרגיש . כעסתי מעבר ליכולת לדבר . זעם רותח . פשוט לא הייתי מסוגל לעשות את זה ; חסרתי את המודעות הרגשית הנחוצה להבין את רגשותי שלי, לא כל שכן לנסח אותם . רתחתי על כך שהייתי צריך לבוא למקום הזה . רתחתי על כך שנכשלתי . האמנתי שאני לא צריך להיות שם, עם האנשים השבורים האלה . כל תא בגופי רצה להתקשר לחברת "מוניות מוות" ולהסתלק משם . ואז אחת הוותיקות, אישה בגילי ששמה שרה שזה היה השבוע השלישי לשהותה שם ( וכפי שאני עתיד לגלות, תמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון ) , ודא...
To the book |
|
|