|
|
12 | פיטר עטייה עם ביל גיפורד לפעמים הרגשתי כאילו אני יוצא מדעתי . לעתים קרובות היינו עמיתַי ואני עובדים 24 שעות רצופות . נכספתי לשינה . החלום הרס אותה שוב ושוב . המנתחים בהופקינס התמחו במקרים קשים כגון סרטן הלבלב, והמשמעות היתה שבמקרים רבים מאוד היינו האנשים היחידים שחצצו בין המטופל למוות . סרטן הלבלב מתפתח בשקט, ללא תסמינים, ועד שמגלים אותו, הוא בדרך כלל כבר בשלב מתקדם מאוד . ניתוח היה בגדר אפשרות ל- 20 - 30 אחוז בלבד מן המטופלים . אנחנו היינו תקוותם האחרונה . כלי הנשק העיקרי שלנו היה משהו שנקרא ניתוח וִיפּל, שכרוך בהסרת ראש הלבלב של המטופל והחלק העליון של המעי הדק, שנקרא תריסריון . זהו הליך קשה ומסוכן, ובתחילת הדרך, כמעט כל הניתוחים הובילו למוות . אף על פי כן, המנתחים הוסיפו לנסות ; עד כדי כך נואש מצבם של חולי סרטן הלבלב . כשאני הגעתי להתמחות כבר השתפר המצב, ויותר מ- 99 אחוז מהמטופלים שרדו לפחות 30 יום לאחר הניתוח . למדנו לא רע איך לתפוס את הביצים . בשלב ההוא בחיי, הייתי נחוש להיות למנתח הסרטן הטוב ביותר שאוכל להיות . עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגעתי ; רוב מורי בתיכון, ואפילו הור...
To the book |
|
|