|
|
172 סיגל עדן אלמוגי נכתבת מנקודת מבטם ומתווה תמונה שלפיה לנשים לא היה חלק בעיצוב החיים האנושיים . בישראל קיים חוסר בתיעוד קולן ותרומתן של הנשים כחלק מהסיפור ההיסטורי של הציונות, חרף העובדה שארגוני נשים בתנועה הציונית ( כדוגמת ויצו ) מוקמים כבר בעשורים הראשונים של המאה ה- 20 . הנשים הקוראות תיגר על החוסר בייצוגן, מציעות קול אחר מזה של הגברים . פמיניסטיות נאבקות למען השגת שוויון הזדמנויות לנשים, תוך חיפוש אחר שפה נשית וביטוייה הסימבוליים . לטענתן, המרחבים האישיים, החברתיים והתרבותיים משקפים ומשעתקים את הסדר המגדרי . למשל, ההפרדה בין הספירה הפרטית לציבורית יוצרת קשר בין נשים וגוף נשי, לבין הפרטי, האישי והטבעי ( כולל המרחב הביתי ) - כל מה שיש להוציא מהתחום הציבורי . באופן מסורתי ותרבותי, התחום הציבורי נתפס כאזור הפעולה של הגברים, בשעה שהבית כמקומן של הנשים . המרחב הציבורי הוא זירת התרחשותם של האירועים הפוליטיים והחברתיים הגלויים . הבית הוא מרחב התרחשותם של חיי היומיום הנסתרים מן העין . אלו נמצאים ברקע של ההתרחשויות ה"גדולות", ופעמים רבות אינם מושכים את המחקר לעסוק בהם . אולם הפסיכואנליזה, ...
To the book |
|
|