ילודה

פרק שישי : עַם 455 נוזפים . ייתכן שאני משליכה עליהם את הזעם שלי, אבל זה כיף . הנה, סוף – סוף לא אני אמרתי את זה, אלא הפרופסורים . יו – הו ! אולי זה לא יפה לצטט חוקרים רציניים דווקא בשעת זעפם מתוך תועלתנות לשמה, אבל תבינו אותי, אני פה בנוהל חירום . בתור אחת שחיה עם מוח ומערכת עצבית והורמונלית של לקטת, מראה הארץ ההולכת ומתכסה בטון ואספלט מכניס אותי למתח הישרדותי . חברות ציידים – לקטים היו ערות למצאי המזון הזמין, וידעו לנהל את הילודה כך שיימָנע מחסור . הגוף שלי סבור שזה אמור להיות ברור מאליו, אבל כאן נשכח לגמרי הקשר בין ילודה וסביבה . תולים את זה בקטסטרופה שהתרחשה לפני יותר מ - 70 שנה או בהבטחה שניתנה לאבי האומה לפני כשלושת אלפים שנה . ההווה, גם אם הוא עולה באש, פחות מעניין . אני בפניקה . ההורמונים שלי מהבהבים זה לזה, מתארגנים למנוסה : שטחי הליקוט, הציד או שמא המרעה שלנו מושמדים ומצטמצמים, עצי אלה ושיטה גוועים . שריפה, אחים, שריפה . גרטה תונברג, הנערה שהציתה מחאה עולמית של מיליוני צעירים נגד ההתעלמות ממשבר האקלים, מבינה אותי . "אני לא רוצה שתחושו הקלה", היא אומרת למנהיגי העולם הזקנים ושוח...  To the book