] 117 [ שגרה, שחיקה וסוף היום התפקיד ההורי, וכן הטיפולי, מצריך מאיתנו את שלושת המרחבים . הורות מערבת עשייה רבה . ילדים צריכים שיעשו עבורם פעולות שונות . גידול ילדים כרוך בעבודה רבה, ובתחילת הדרך התינוק כמעט אינו מרגיש אותה . הרי הוא הולך לישון כשחפציו מפוזרים וקם כשהם אסופים בלי שמץ מודעות לעבודת האיסוף — ולעיתים גם עבודת המודיעין אחר החפצים ש״נעלמו״ — שנעשתה בידי הוריו . מובן שבהמשך החיים, ככל שהתינוק גדל ונעשה אחראי ואכפתי יותר, הוא לומד להכיר תודה לעשייה ההורית ואף לסייע בעצמו . אבל הורות דורשת גם נוכחות רגשית קבועה : הענקת תשומת לב לילד, התבוננות בו, הנחוות כרצון להתקרב אליו ולחוש אותו מבפנים דרך הזדהות . זהו ממד החוויה, והוא נותן להחזקה המעשית משמעות ומלאות . בלעדיו הילד וההורה גם יחד חווים את ההחזקה כטכנית . המרחב המעברי הוא שמאפשר לגשר בין שני אזורי התפקוד, להכניס חוויה לתוך עשייה ולהפך . כלומר הוא מהווה את היכולת להיות בין לבין, בין החוויה לנוכחות ובין הפנים לחוץ . לפי החלוקה הזאת אפשר להבין הרגשות שחיקה הוריות כביטוי לחוסר איזון בין הממדים . למשל, הורה יכול להדגיש את העשייה : ...
To the book