פרק שלישי: בישראל בצבא ולאחר מכן

מהמרפסת ראשיתו של חודש מאי, 1957 . ישראל חוגגת את יום העצמאות התשעה . איש לא ארגן מסיבות, אך כל הישראלים ( מלבדי ) ידעו שלא חשוב היכן הם, הם יחושו חגיגיות ושמחה . כולם – אבל לא אני ! ההמולה ברחוב קראה לי לצאת אל המרפסת . למטה עברו על פני ביתנו חבורות של אנשים הנושאים עימם מקלטי רדיו שידעו ימים טובים יותר, ושרו . אחרים יצרו מעגל גדול בצומת הרחובות דיזנגוף ונורדאו, והתחילו לרקוד ולשיר . נדמה היה שאיש מהם אינו נבוך, שכולם מכירים את כולם, וכי הם פועלים כקבוצה מבלי שמישהו מבחוץ מכוון אותם ; מלאי שמחה גדולה ואמיתית . המוזיקה הלכה והתחזקה . מעגל הרוקדים הסתובב מהר יותר ויותר . החצאיות הרחבות התנופפו וחולצותיהם של הגברים בהקו בלבן . בכל רגע ניגש לשם מישהו חדש, וללא היסוס הצטרף למעגל הזקנים והצעירים . אווירה כזאת, של אחווה ושל שמחה ספונטנית משותפת, לא ראיתי מעולם . ואני עומדת במרפסת של הקומה השנייה בבית הפינתי, ובוכה . מרגישה רחוקה כל כך ולא שייכת, כה בודדה וחסרת תקווה ליד האנשים האלה . "אם את מייללת, יכולת לא לבוא לישראל ! " שמעתי קול מאחורי גבי . היה זה קולו של דודי, הטייס הנערץ . נסיכת התירס...  To the book