פרק ז חזרה לגרודנו

254 אחת ממעטים ערב אחד הגיע גורצ ' קוב ואמר שהשכם בבוקר המחרת יוצאים . לא ישנו כל הלילה . הידיעה שאנחנו נפרדות , שאני נוסעת והן נשארות , הייתה כמעט בלתי נתפשת בהגיון האהבה שלנו . בהתארגנות השחר החפוזה לא מצאתי את מגפי הישנים . הם לא היו במקום שהנחתי אותם בלילה או בשום מקום אחר שיכולתי לחשוב עליו . ליזה ואניה זירזו אותי לנעול את המגפיים החדשים שקיבלנו , לקחתי את התיק ויצאנו . כל כך שמחתי שאניה לא ביקשה שוב שאקח את הטבעת . ישבנו שלושתנו על המשאית . הן ליוו אותי כמעט עד הגבול . קור של סוף סתיו . בוקר צונן . אנחנו חבוקות ולא אומרות מילה באפלת הברזנט . נסיעה קצרה . הגענו לקוז ' ניצה , עד לנקודת הביקורת . הן ירדו ובכו ואני עמדתי , אוחזת במוטות הברזל , ובכיתי . כשהתחילה המשאית לנוע הן צעקו לי : תשמרי על החצאית , תשמרי על החצאית שאת לובשת ! הסילואטה שלהן , עומדות חבוקות ומנפנפות בידיהן מעבר לגדרות הברזל , היטשטשה לי בערפל הדמעות . לשמור על החצאית שאני לובשת ? איזו מין אמירה זו ? התחלתי לחשוב . כמו במחתרת , אין אמירות של סתם . לכל מילה יש משמעות . לשמור על החצאית ! חיפשתי בכיסים , חשבתי שאולי ה...  To the book