פירוק שברים לסכום של שברי יחידה

58 | פרקים נבחרים בתולדות המתמטיקה בעת העתיקה : מצרים, בבל והודו | עטרה שריקי יש הסבורים שמפפירוס רינד עולה שהמצרים נקטו כמה כללים בסיסיים ( 1972 Burton, 2010 ; Gillings, ) : מתן עדיפות לשברים בעלי מכנים שהם מספרים נמוכים ( 1,000 . 1 לכל היותר ) ; מתן עדיפות לפירוק שבר לסכום של שני שברי יחידה ( במידת . 2 האפשר ) או ארבעה לכל היותר ; רישום השברים מהקטן לגדול ; . 3 העדפת מכנה עם מספר זוגי ( לעיתים על חשבון כמות השברים ) , . 4 בייחוד עבור המכנה הקטן ביותר . את המכנה הקטן ביותר מחליפים במכנה גדול יותר במקרים . 5 שאפשר להקטין בהם את המכנים של שאר השברים . כך למשל, במקום הפירוק , המצרים יעדיפו את הפירוק : . כלומר, במקום שהמכנה הקטן ביותר של הפירוק יהיה 18 , המצרים יבחרו להשתמש בשבר יחידה שהמכנה שלו 20 , כדי להבטיח שהמכנה הגדול ביותר יהיה 155 במקום 279 . אולם לא ברור אם המצרים אכן פעלו בהתאם לכללים הללו . יש חוקרים המאמינים שמדובר בהשערה בלבד ( למשל, Bruckheimer & Salomon, 1977 ) , משום שלצורך עמידה בתנאים אלה, היה על המצרים לבצע פירוקים רבים ( לעיתים אלפי פירוקים ) לאותו מספר כדי להיות בטוחי...  To the book