פרק תשעה־עשר: אלה שנפלו חלל

167 לנוס על נפשם . בשער עמד סטָשֶק-מפּרָגה והוסיף לבורחים בעיטות בעכוזיהם לפרידה : "אם עוד פעם תיגעו בנער, אני אהרוג אתכם כמו כלבים," רעם אחריהם . אבל השמַלצוֹבניקים לא חדלו להציק . נוצר מצב לא נוח ומסוכן, כמו בימי בּוֹלוּש . ושוב היה צריך לגזור "עוצר" על כמה נערים כדי להפיג את המתיחות . אחרי דין ודברים ארוך הסכימה גברת לוֹדז'ה מסַסקה קֶמפּה לקבל לביתה שלושה נערים . זוֹמבָּל, שישן שם זה כמה חודשים, הושאר שם, לבקשתה, והוסיפו לה את הצולע ואת סטָשֶק-הקטן, שהיו נתונים במיוחד בסכנה . הפרידה מן הכיכר הייתה קשה לצולע, ובפרט הפרידה מתרזה, שלא זזה ידו מתוך ידה מההתחלה, ובייחוד נקשר אליה לאחר שאחותו באשה הלכה לה . אבל תרזה, נבונה כתמיד, שכנעה אותו שאין מוצא אחר . לנערים היה טוב אצל גברת לוֹדז'ה . השוערת לימדה אותם קרוא וכתוב וחשבון מתוך ספרים שסיפק ה"ועד" . הם נשארו כל העת בחדרה הקטן והנקי, ורק כשנשמע קול צעדים התחבאו בבית השימוש . ה"ועד" שילם את כל הוצאות ההחזקה, ועל "כלואי המלינות" נאסר לבוא לכיכר, באיום אובדן המחבוא . מדי שבוע בשבוע הייתי מבקר אצלם עם שור כדי לספר להם על הנעשה בכיכר . באותו ז...  To the book