פרק שלושה־עשר: בפנימייה שברחוב ווֹלסקה

111 "איזה כפר לרשום ? " שאל וגירד את פדחתו . "אל תפריע לי, תכתוב מה שעולה לך בראש," רגז זֶנֶק . זוֹמבָּל המשיך : בכפר ווֹלקה ליד . . . מלקיניה . בטח יש שם איזשהו וולקה, חשב . זה היה בשנת . . . "תגיד, מה יותר טוב להיות, מבוגר או צעיר ? " פנה שוב לזֶנֶק . "לא יודע, חושב שיותר טוב להיות צעיר . " "נו טוב, שיהיה ב- 1933 . " כשהייתי בן שבע, הלכתי לבית הספר ועזרתי לאבא במשק . ב- 1941 הרגו שודדים את אבא שלי, ואת אמא שילחו לגרמניה, נשארתי לבדי . "כבר גמרתי, רק לחתום ודי . " "כבר ? " תמה זֶנֶק . "אלא מה ? לכתוב להם את האמת ? אם הייתי כותב את האמת הם היו מתעלפים . " "אני כותב סיפור שלם," אמר זֶנֶק . "תראה . " "לא רוצה . חכה עד שאגמור . " בתנועה זריזה חטף זוֹמבָּל את הדף . זֶנֶק רדף אחריו . "תחזיר לי," ביקש . "קודם אני אקרא ואחר כך אחזיר . " זֶנֶק נכנע . התיישבו ליד שולחן וזוֹמבָּל קרא חרש : שמי זֶנוֹן בּוֹרקוֹבסקי . אבא שלי נַפּח באחוזה . אמי עובדת במשק . יש לי עוד שני אחים, אחות צעירה וסבתא בת שמונים ותשע . נולדתי ב- 1931 בפּלוּדי ליד ורשה . כשמלאו לי שבע שנים הלכתי לבית הספר . אחי עזר לי בלימוד...  To the book