קורבנות לאל המופשט

184 אנחנו אנשים חדשים שורה שלמה של חנויות יודאיקה, עם שמות כמו "בר און", "כחול ולבן", "הקארדו", "ג'רוזלם ארט גאלרי" . כל מי שהולך בירושלים בתקווה למצוא מקום לאכול משהו עשוי ליפול במלכודת הזאת . בקצה הרחוב נראה נצנוץ צלחות - שמעורר תקווה למרק או פלאפל . אבל כאשר מתקרבים, מגלים שמבעד לחלון הראווה ניצב רק טור ארוך של כלים ריקים, מזמינים את המבקר לנעוץ את שיניו בכסף ופליז . חנוכיות, פמוטים, קערות ליל הסדר, כוסיות קידוש - כולן צוננות ויקרות, מצוחצחות, סטריליות . הון אמריקאי שקפא, בדרכו להפוך לעוד הון אמריקאי . מה בעצם נורא כל כך בחנויות יודאיקה בירושלים ? אולי האופן שבו הן משתלבות בנוף שמסביב, החזותי והפוליטי : גלאי המתכות, כבישי המנהרות, הר הצופים, קריית הממשלה, החומה . האם ירושלים אינה פריט יודאיקה אחד גדול ? יותר מזה : האם מדינת ישראל אינה פריט היודאיקה הגדול ביקום ? האם ניתן להבחין כיום בין משטר ההפרדה שירושלים היא בירתו, לבין האסתטיקה הצדקנית – מתחסדת שמקשטת אותו ומספקת לו הצדקה ? אתרים כמו היכל שלמה וטרמינל נתב"ג 2000 אותם אובייקטים המתיימרים לגלם את רוח היהדות באבן ירושלמית ובטכנולוג...  To the book