לא מתאימים לאירופה

256 כריסטיאנה ריטר הנשים ומחבקות אותי, כאילו כל אחת מהן היא אמי שלי . דיילת עם סלסול פרמננט ושביס מחייכת למראה הנוסעים המרוטים, שעולים לספינה בפנים צרובות משמש ובבגדי רוח דהויים ומגפיים מרופטים ממי ים ומדם כלבי ים ממסעות הציד האחרונים . אלף שאלות ואלף חדשות מורעפות עלינו, איננו מצליחים לעמוד בקצב . הספינה יוצאת לים, מנועי הספינה רועמים, וגוף הספינה מפזר בתנועתו המוכנית את גושי הקרח שעליהם יושבים הגולמטים והאלקות הקטנות . הציפורים הקטנות מתעופפות לאוויר בבהלה וצונחות על שובל המים הגועשים . ענן עשן שחור מתאבך מעל הקרח . בקתתנו שם בגרוהוק הולכת וקטנה . הנוסעים מביטים בתמיהה בנו ובאהבתנו לארץ שמשתרעת לה שחורה ושוממת כל כך בין הערפל, הקרח והמים . לא, חוג הקוטב אינו מגלה את סודו בתמורה לכרטיס הפלגה . יש לעבור את הלילה הארוך, את הסערות, את חורבן הריבונות האנושית . יש לחזות במיתתם של כל הדברים כדי לחוות את חיותם . סודו של חוג הקוטב והיופי עוצר הנשימה של נופיו טמונים בשיבת האור, בקסם הקרח, בקצב החיים של החיות ושל רחשיהן בשממה, בחוקיות המופתית הגלומה בכל צורות החיים שבו . אנחנו יושבים, זרים קמעה...  To the book