צייד מביא דואר

204 כריסטיאנה ריטר נראית על המדרון מתחת להרי גרוהוק המזחלת, כמו צעצוע שחור קטנטן . מלפנים חמישה כלבים שחורים דוהרים, מאחור שתי דמויות זקופות . בעלי מזהה לפי המזחלת את חברו הוותיק הצייד נויס, הבנאי של בקתתנו, בלוויית אחד מעוזריו . המזחלת גולשת בקשת נועזת עד אל פתח הבקתה, הגברים והכלבים מכוסים טיפות כפור . שמחתנו למראה בני אדם, שמחתו של נויס למראה השלושה שהגיעו לבקר שלמים ובריאים, אינה יודעת גבולות . לחיצות ידיים אינסופיות . "וֶלְקוֹמֶן, וֶלְקוֹמֶן, 15 טָק פוֹר שִׁיסְט ! " הילמָר נויס — שחי כבר עשרים וחמש שנה כצייד על האי, שאין מפעל נועז מדי בשבילו, שאין מאמץ רב מדי בשבילו כשצריך להגיש עזרה — הוא הצייד הנורווגי הטיפוסי גם במראהו . גבוה, רחב כתפיים, פנים שזופות, עיניים בהירות, ריסים בהירים וגבות עבותות . בגדיו לבנים – צהבהבים כמו בגדיהם של כל שוהי החורף ומוטלאים בגסות בטלאים גדולים, ולכפות רגליו — קשה לדמיין שאפשר בכלל לשרוד את החורף בספיצברגן במנעלים כאלה — לכפות רגליו גרביים עבים בלבד, עם סוליות תפורות מגומי גולמי . הוא ובן לווייתו מגולחים למשעי . נויס מביט בצחוק בבקתתו השקועה בשלג ובים...  To the book