אין סוף לעלטה

162 כריסטיאנה ריטר כאילו חיי תלויים בכך . זה כבר מזמן לא טיול, אלא זחילה על ארבע בצמוד לכתלי הבקתה . שוב ושוב בסיבוב מוכני, עשר פעמים, עשרים פעמים, בעיניים עצומות, מעלה – מטה בתלוליות השלג הסחוף, הלא אחיד, הקשה כמתכת, שאני כבר מכירה אותן בעל – פה . בהתחלה חששתי מן העלטה . לפעמים היה נדמה לי פתאום שעומד מולי דוב . המצאתי משהו נגד הפחד שלי . אני מכה באגרופי בקיר הבקתה ברווחי זמן קבועים כדי לגרש באמצעות הרעש כל מה שעלול להימצא בקרבתי . הימים חולפים בלי שום חוויה, בלי מלאכה של ממש, בלי מבט גואל אל מוחשיותו של העולם . בלילה אנחנו שוכבים, לא עייפים ולא ערים, מוקפים בעלטה הנצחית ובדממה העמוקה . בלב המוות והאיבּוּן האינסופיים של כל מה שיש לו גוף, התודעה הערנית מתחילה לאט ללכת בדרכיה שלה . ככל שליל החורף מתמשך, מופיע לנגד העין הפנימית אור בהיר מוזר, חזק ותכוף יותר ויותר . דברים רחוקים ועם זאת מוּכּרים כל כך צצים ועולים . נדמה שבפרישותנו כאן אנחנו מרגישים ביתר בהירות את חוקי הנפש הגדולים, את הפער הגבוה כשמיים בין יומרה אנושית ובין האמת הנצחית . הכול מתבטל מחוץ לזמן . שוב ושוב חגה המחשבה הכבולה ב...  To the book