|
|
116 כריסטיאנה ריטר שבמרחק, צלולים כבדולח מן הקרח המאובן . צלולים כבדולח גם רצועת החוף וסלעיו, שהכפור ומשבר הגלים הפכו אותם לכיפות קרח עגולות וגבוהות המשתפלות חדות אל הים . הפיורד שקט כאילו לא ידע סופה מעולם, במימיו משתקפת לוחית הכסף הבהירה של הירח המלא . נוגה השמש המרוחקת נע אט – אט באופק . כמה צללים מוארכים חומקים בזריזות, כמעט מלטפים את פני המים, אל מעבר לפיורד . נדמה שאלה להקות של אדריות – אימהות, האחרונות אולי, שעוזבות את עולם הצפון הרחוק שהפנה להן כתף . אבל להקה של אפרוחי אדריות נטושים באה בשחייה מסביב לחצי האי שלנו . איפה היו העופות הקטנים בסופת העִוועים שהקפיאה את החוף לכדי גוש אחד ? האם מצאו מחסה מפני איתני הטבע, או שאיתני הטבע חסו על חייהם הקטנים ? איך גלגלי הסדר הטבעי של היקום מובילים לכל אחד את מנת חלקו ? ה"גוֹ, גוֹ, גוֹ" החרישי של הציפורים הדואות בשלווה לתוך הערב הזוהר מהדהד בשקט אינסופי, אל מול מוראותיו העלומים של ליל החורף . אני עצמי עומדת אבודה על החוף . אימתניותו של השקט החובק עולם אוחזת בי בלי שאוכל להשיגהּבחושיי . וכאילו כבר אינני שם, המרחב האינסופי מחלחל דרך הווייתי,...
To the book |
|
|