האדמה שוקעת אל הצללים

94 כריסטיאנה ריטר אילולא ראינו את האדריות ברדתן, היה קשה למצוא אותן . צבע ההסוואה שלהן, שחור – לבן מנומר, גורם להן להידמות לאדמה, שאבניה השחורות מושלגות כעת בחלקן, עד כדי כך שאפשר להשגיח בהן רק ממרחק צעד אחד או שניים . הציפורים חכמות די הצורך להישאר דוממות "כמו טיפשות" כשצייד מתקרב . אפשר ללכת בשדה אבנים זרוע אדריות בלי לשים לב לנוכחותן . רק ברגעים קריטיים הן מתרוממות ועפות משם, קלות כנפיים כשחף . גם לקראת ציד השועלים יש עדיין הרבה הכנות . הציידים מגלפים מאות "מָטְסְטִיקֶר", אלה הם מקלות ארוכים שאליהם נקשרים הפיתיונות, ראשי שׂכווים וברווזים . כשהשועל מושך בפיתיון מופעלים ה"מנגנונים" המותקנים עליו ומפילים על ראשו את מסגרת העץ שקשורה לאבנים כבדות, והוא מת בו במקום . בקצב המוגבר הכללי גם בניית החדר הקטן שלי מסתיימת . יש לו קירות כפולים, בפנים הוא מחופה בנייר ורוד עבה, רצפתו כפולה וממולאת באפר : הוא אטום למשעי . הוא לא גדול יותר ממאה ושמונים על מאה ועשרים סנטימטרים, אבל יש בו מקום לכול . דרגש שינה, כוננית גדולה, שולחן קטן שנמשך מהדרגש שמתחת לחלון עד לקיר הנגדי ובו מגירה שמשמשת שולחן רחצה ....  To the book