פיתוייו של חוג הקוטב הצפוני

18 כריסטיאנה ריטר האור המשונה של העצמי הרחק אי – שם בליל הקוטב . כמעט אף פעם לא הופיעו ברשימותיו קור וחשכה, סופות ותלאות . בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת . בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף . אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב — אוכל לישון כאוות נפשי . ההחלטה גמלה בלבי, להעז לעשות שם פעם אחת את כל החורף . התחלתי בהכנות מקיפות כי רציתי להגיע לקוטב מצוידת היטב, לִצפות לי בכל ההתרחשויות וביופיו הזר של ליל הקוטב כמו ממושב באולם קולנוע מוסק . אימהות, סבתות ודודות סרגו לי כיסויים חמים, אבות, דודים ואחים קנו לי מתקני חימום חדישים . שוב ושוב אמרו לי, כמובן, שזאת טיפשות מטופשת בשביל אישה, לנסוע לקוטב הצפוני . באביב הגיע מכתב מבעלי : "אני מקווה שתקיימי את הבטחתך ותבואי השנה . מצאתי בקתה קטנה בחוף הצפוני של ספיצברגן לחורף הקרוב . היא אמורה להיות חזקה ובנויה היטב . לא תהיי בודדה לגמרי מאחר שבפינה הצפון – מערבית של החוף, מרחק 90 קילומטרים בערך מכאן, גר עוד צייד, שוודי קשיש . נוכל...  To the book