"רחל, אלזה, רוזה וכל האחרות..." אוטוביוגרפיה בקולנוע הגרמני העכשווי

] 92 [ ה מ ב ו ך ה כ פ ו ל לעומת זאת, הוא הדרך שבה אי-יכולת או סירוב להתאבל יוצרים עלילות טראומטיות ; הוא אסטרטגיה של שלילת הצורך בהתאבלות דרך פנטזיה שבה מדמים מצב של שלמות באופן טיפוסי במיצוב אתר האובדן ומקורו במקום אחר . הפטישיזם הנרטיבי משחרר מן החובה לבנות מחדש זהות עצמית במקום תנאים "פוסט-טראומטיים" . אם המשפט "אי-היכולת להתאבל" נעשה משפט מפתח, כי אז דומה 19 להתעמת עם עצם הצורך שבמאיות ניסו דרך בדיון נגדי ( counterfiction ) שלהן להתמודד עם העבר בתוך המרחב המשפחתי האישי בטרם יפנו לביוגרפיות קולנועיות כדרך טיפול בשאלות הכואבות בעולם הציבורי . מעניין לציין כי יצירותיהן אינן מספקות את רשימת הדרישות של התאוריה הפמיניסטית ועל ידי כך הן מקריסות זו אחר זו את רוב המוסכמות שנזכרו לעיל בנוגע לביוגרפיות של נשים . אסטרטגיות הנרטיב ששימשו את ברוקנר ואת זנדרס-ברהמס — וכן במאיות אחרות שאעסוק בהן להלן — השפיעו על שפת הקולנוע עצמה, אימצו ועיצבו מחדש מסגרת גנרית וכפו סגנון ייחודי . אפשר לראות ב"תבניות הילדוּת" המתוארות בסרטים גרמניה אם חיוורת ו שנות הרעב מין השלמות כרונולוגיות . זנדרס-ברהמס מכסה תקו...  To the book