150 תמר פויכטונגר מתוכה זעקת שבר והיא עוברת בבת אחת מאיפוק להתפרצות חסרת אבחנה . חיזיון התעתועים של הוריי היושבים שבעה על מותי מילא אותי חמלה וצער, ואלו ריככו את הלהט ואת הדחיפות שבערו בי עד כה . אט אט התרפו שרירי אצבעותיי, והרעד שפקד את פרקי האצבעות התחלף בתחושת כבדות וחולשה, עד שנשמט מידי האקדח שכיוונתי לרקתי . מערכת היחסים שלי עם אמי לא הצטיינה ברגשות חמים ורכים במיוחד, ובכל זאת כעת לא הייתי מסוגל לגרום לה, במו ידי, פגיעה אנושה שכזו . אהבתי אותה - אף על פי שפחדתי עד מאוד מתגובות הזעם הפתאומיות שלה ומהתוכחה במבטיה, ואני פוחד מהן גם כיום, בגיל עשרים וארבע . בילדותי חשתי לעיתים שהייתי יצור מתועב, מלוכלך ודוחה . שאיני חדל מלזהם את מרחב המחייה של אמי, שעמלה כל ימיה על טיהור הבית : הייתה ממרקת ומנקה, מסלקת גופים זרים ומסוכנים, ומכשירה את סביבתה להיות ראויה למגורים . עם השנים למדתי להצטנע, להיות נוכח פחות, לצמצם את טביעת רגלי בעולם כדי שתהיה כמה שפחות מורגשת ומעיקה, כדי שאהיה נסבל . הייתי שותק בבית הספר, מסתפק בקיום מינימלי בפינת הכיתה ובשולי החברה . במיוחד חיבבתי את מקומות המסתור הקבועים ...
To the book