הסיפור של דסי

72 תמר פויכטונגר ששכחתי תלויה בחדר, כיביתי את המזגן ומיהרתי לנעול שוב את דלת הבית ולהצטרף לחבורה שעל המדרכה . נעשה מאוחר . שוב ושוב התקשרתי לנתנאל שלא היה זמין . בין לבין ערכתי חישובים של הזמן שנותר עד כניסת השבת, של הסיכויים להגיע ברגע האחרון או בזה שאחריו, ובכל כמה דקות דחיתי וחידשתי את האולטימטום שהצבתי לעצמי : אם לא יגיע תוך חמש דקות נבטל את הנסיעה . כשיצאנו סוף-סוף מחיפה אל הכביש הראשי הנסיעה נעשתה מסוכנת יותר . אם בתוך העיר יכולתי לסמוך על קפיצי הצמיגים שיבלמו את זעזוע הנחיתה לאחר כל פס האטה, לאחוז בידי בכיסא הבטיחות כדי למתן את טלטלת התינוק, בדרך הבינעירונית איבדתי שליטה . זרועותיי נשלחו מאליהן לגונן על ראשי ולכסות את אוזני מפאת ההתנגשות שכמעט התרחשה בכל עקיפה . נתנאל חצה קווי הפרדה לבנים ועלה על איי תנועה, דהר בפראות בשוליים והאיץ בפניות החדות שבהן נטה הרכב בזווית מסחררת . הוא היה סמוך ובטוח שלא נאחר . "אימא שלכם לחוצה, אה ? היא לא סומכת עליי" . נתנאל הביט לעבר המושב האחורי דרך המראה, ולאחר מכן הפנה אליי את מבטו והוסיף, "מה הלחץ ? אנחנו תמיד מספיקים בסוף . את סתם הורסת את האווי...  To the book