הסיפור של לאה

48 תמר פויכטונגר שוב הוא מגיע, הזעם הזה, חי ובוער היום כמו אז, בפעם הראשונה שהבנתי את מה שעולל לי גיסי . איך העז ? הזעם משתולל ומתגולל עם האשמה : איך לא קלטתי את זה קודם ? למה המשכתי ללכת לשיעורים הפרטיים שהציע לי ? איך הרשה לעצמו לפגוע ככה באשתו - אחותי - ובי ? ולמה לעזאזל רק אני משלמת את המחיר פה ? איפה הוא ? איפה אני ואיפה הוא . . . הוא . זחוח, מתפוצץ מרוב שביעות רצון עצמית . אני נזכרת איך הגיע לאזכרה של אבא שלי כאילו היה ראש המשפחה . בלבוש מחויט . קשר העניבה ממורכז על חולצתו הלבנה המגוהצת . בקלות אפשר לטעות בו . קל ללכת שולל אחר המראה התרבותי המעושה . רק אני מכירה את מה שמסתתר תחתיו : גוף חייתי וארסי, עירום פראי שחושף את אופיו המלוכלך . כמה צבוע ! עורך דין עצמאי מצליח, מתהלך בראש מורם וזקיפות קומה, לא מתבייש בכלום . התכווצתי למראהו, ביקשתי להיעלם, ואילו הוא - שום דבר לא ערער את יציבתו המוקפדת . נראה שאותם האירועים שהחריבו עליי את עולמי, שמילאו אותי באימה, בגועל, בשנאה ושיתוק, שניתקו אותי מעצמי ושללו ממני את עתידי - לא הותירו בו כל חותם . החורבן שהמיט עליי, חורבן ממנו לא התאוששתי, ה...  To the book