פרק א׳ דמעות של גואש

17 | הפרעת האכילה היא דרכם של המטופלים להביע מצוקה שלא נמצא לה קול אחר . מילים והסברים שכלתניים השגורים בפי המטופלים מסיטים ומרחיקים את המפגש עם הכאב והמצוקות, שמהווים מצע פורה להתפתחות הפרעות האכילה . מילים המספרות את המצוקה מושמעות תדיר וחוזרות על עצמן . משפטי ההסבר לכאב ולקושי הרגשי מרובים בדימויים ובמטפורות : אני מרגישה כמו בור בלי תחתית, אני נשאבת למערבולת שסוגרת עליי, לתוך טורנדו . אני כישלון, פריקית, דחויה, אני פגומה, מקולקלת, חיי בכאוס מוחלט, אני אפס, זבל, לא ראויה לאהבה, מגיע לי למות . . . לאחר ביטוי מילולי בקול, מתפוגגות המילים ונעלמות במסך של ערפל, המלווה תמידית במשפט קבוע : "אני לא זוכרת כלום" . הציור מדבר את המצוקה בצבע ובצורה, ומנכיח אותה כעדות ויזואלית שלא ניתן להעלים, לא במילים ולא בעזרת פנייה לסימפטומים כדי למסך את הכאב . טיפול באמצעות אומנות מספק מדיום להבעת הקושי הרגשי, ומאפשר הסטת המיקוד מהעצמי – אל הבריסטול וצבעיו . התהליך השלכתי ומאפשר התבוננות וביטוי הדרגתי של הנפש המיוסרת מסיפור חיים קשה . ניתן ללמוד על המתרחש בתוך עולמם הרגשי של המטופלים בעזרת צבעים, צורות ומוט...  To the book