סערות לא נמשכות לנצח׀ 137 שאתה דואג מעניקה לך שליטה לכאורה במצב, וכשהמצב נפתר, אנחת הרווחה מציפה בגוף תחושת סיפוק מיוחדת במינה . כשהילד בן ה- 14 יצא וצריך לחזור עד 00 : ,22 ההורה יושב וממתין . אם בשעה 15 : 22 הילד אינו עונה לטלפון והוא אינו זמין — המוח מתחיל לחשוב מחשבות קטסטרופליות . אולי קרה לו משהו ? אולי הוא במצוקה ? אולי חלילה תאונה ? הזמן לא זז, הדאגה עולה : אולי אונס ? אולי נפל ואין לו טלפון ? אולי . . . ? ואז, ב- 40 : ,22 הילד מגיע, אתם כועסים, אבל תחושת ההקלה מציפה אתכם . האם הייתם חייבים לנבא כל תרחיש כאוטי ? לא . האם יש היגיון בילד בגיל ההתבגרות שממרה את פי הוריו יותר מאשר אסון בדרך ? כן . ועדיין אנחנו אוהבים לדאוג, כי זה מעניק לנו תחושה מדומה של שליטה . אבל אם תדאגו פחות, איכות החיים שלכם תשתפר . במציאות קיימים שני מרחבים וירטואליים, מרחב הדאגה ומרחב ההשפעה . במרחב הדאגה מתרחשים דברים שאין לכם שום השפעה עליהם, ולכן כל מה שנשאר לכם זה לדאוג לגביהם . אנחנו מצויים עכשיו בשיאה של מגפת הקורונה, ואין יום שבו אמא שלי לא מסבירה לי כמה היא דואגת . לכלכלה, לאבטלה, לחולים, למתים, לילד...
To the book