חוסר אושר ורשתות חברתיות — איפה האושר של פעם?

69׀ איימי בכור בוני תמונות של עצמם סובלים, חולים או מתקשים, למרות זאת זה סודק בנו סדק, והסדק הזה גדל עם כל תמונה שאנחנו מציצים בה . ואנחנו מציצים, כי אין ספק שהפכנו למציצנים, כולנו . והפיד לא נגמר . אנחנו מציצים לרגע בחיים של אחרים, ולמרות קול ההיגיון, טעם הקנאה כבר מטפס במעלה הגרון והנה, המלל אחריו . . . אבל איך הם עוד פעם בחו"ל ? איך להם יש כסף ולי אין ? למה לי זה לא קורה ? מה הפלא שאנחנו בדיכאון אם זה כל מה שאנחנו רואים סביבנו 7 / 24 , וכל עוד נסתכל זה אף פעם לא ייגמר . יש עוד ועוד אנשים שחיים את החיים שאנחנו היינו רוצים לחיות . ככל שתגלול עוד ועוד מטה תראה עוד ועוד תמונות של מה שאין לך והיית רוצה . אנחנו מנהלים דיאלוג פנימי : למה היה צריך את כל הקִדמה הזו כשיכולתי לחיות בחוסר מודעות להצלחות של אחרים, שלא היו מעיבות על האושר הפרטי שלי ? פעם לא היה טלפון ולא טלוויזיה . סבתא שלי חיכתה 11 שנה לקו טלפון . בפעם הראשונה שהיתה לנו קופסה שחורה כבדה באמצע הסלון, שראו ממנה את קישקשתא בשחור-לבן, הייתי בכיתה ב' . לא ידעתי אם השכנים נוסעים למלדיביים או מי קיבלה מבעלה יהלומים ליום ההולדת . פעם לא...  To the book