תולדות האושר ואני

סערות לא נמשכות לנצח׀ 87 פוקר עם חברים, והיא היתה נשארת לבד עם תינוקת ימים ארוכים, כשהיא בעצמה ילדה בת 21 . אבל רוב הזמן הסבל שלה היה פנימי . היא היתה יפה באופן קיצוני . העיניים שלה היו בצבע שבין ירוק זית לצהוב . היא היתה רזה כמו שאני רק חלמתי להיות כל חיי, וגבוהה, עם נתונים של דוגמנית-על . היא תמיד התגאתה בכך שכשילדה אותי שקלה בסך הכול 54 קילו, שהשתרעו על פני 176 הסנטימטר שלה . גם החזה שלה נראה כמו אחרי ניתוח הגדלת חזה, אף שהיה מאה אחוז טבעי . עד היום, כשהיא נושקת לשנתה ה- 70 , הנתון הזה לא השתנה . ועדיין היא סבלה ואני הייתי שם, עדה מן הצד, אומרת לעצמי שאני שונה, מיוחדת . מסננת לעצמי עשרות פעמים ביום שכמוה לא אהיה . ידעתי כבר אז, בגיל שש או שבע, שיש לי קשר מיוחד עם היקום ושיש מישהו ששומר עלי . אני קוראת לו אלוהים, אבל כבר למדתי שכל אחד קורא לו אחרת . לא הייתי מאושרת . לא בגיל שש ולא בגיל שבע וגם לא שנים רבות לאחר מכן . באופן תמידי הלב שלי היה שרוי במין עצב פנימי עמוק, גם כשהייתי עושה דברים משמחים לכאורה, כמו ללכת ללונה פארק או לים או כל פעילות אחרת שילדים שמחים לעשות . אפשר לראות תמונ...  To the book